בעת ההיא אמר ד' אלי פסל לך. שנתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל הראשונות הוא מעשה אלקים ומכתב אלקים ואלו ציוה אותי שיהו מחצב ידי והמכתב כמכתב הראשון באצבע אלקים: ועשית לך ארון עץ. פירש"י שאין זה ארון שעשה בצלאל וכו' ופי' עוד שאותו של בצלאל היו בו לוחות ובשל משה שברי לוחות. וכתב הרמב"ן שאין זה דעת רבותינו אלא דעתם לומר שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון וכן נראה כי הנה היה ארון זה שעם שברי לוחות כל ימי היותם במדבר כי לא היה במשכן בבית קדשי קדשים כי אם ארון אחד וכן שלמה לא הכניס בבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד אלא וודאי הארון של משה גנזוהו אחר שנעשה ארונו של בצלאל כדין כל תשמיש קדושה ולפי זה ועשית לך ארון עץ כדי שתשים הלוחו' בתוכו בעת שתרד ויהיה כולו עץ הוא וכיסויו והיו הלוחות בתוכו עד שעשו המשכן ואז עשו הארון מצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שישברם ולפי זה ויהיו שם כאשר ציוני ד' אלקי עד שנעשה המשכן שציוני ואל הארון תתן את העדות. ועל דרך הפשט יתכן לפרש ועשית לך ארון עץ רומז לארון שעשה בצלאל כי מתחלה נצטווה משה על משכן וכליו והיתה המצוה הראשונ' שם ועשו ארון עצי שטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחר כן עשו העגל וכאשר נתרצה השם למשה וציוהו לו בלוחות שניות ציווהו בקצרה שיעשה ללוחות ארון עץ והיא המצוה שבלוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו ויהיה פי' ויהיו שם כאשר ציוני ד' אלקי שיהיו שם לעולמי עולמים כאשר ציוהו בתחלה ואל הארון תתן את העדות. והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שעשה המשכן וארון כי אלו לא שיבר הראשונות היה מניחם באהל עד שיעשה בצלאל הארון וכן שברי לוחות על כרחינו שם היו כי לא החזירם עמו להר ואל יקשה בעיניך מה שאומר ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות דמשמע שעשאו משה מיד אינו אלא שמשלים ענין הארון כאחד. תדע שהצואה לא כך היתה שציוהו פסל לך ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ אלא האריך לומר ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות אשר שברת לומר שהיו כמכתב הראשון וראוי שיהיו בארון כמו שצווה בראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. ולכך השלים:
ואעש ארון. להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחר כך שב להאריך במוקדם ופי':
ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי. ברדתי מן ההר: ויהיו שם. לעד: כאשר ציוני ד'. להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן. פרש"י מה ענין זה בכאן ועוד וכי מבארות בני יעקן באו למוסרה וכו' מדברי אגדה. ור' אברהם שרודף לעולם אחר הפשט נדחק לפרש כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן ומוסרה איננו מוסרות אלא קדש נקרא בארות בני יעקן ושם במדבר הר ההר מוסר' ומשם נסעו הגודגודה איננו הר הגודגוד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה והנה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבי' ויצאו המים ופסוק משם נסעו הגודגוד' דבק עם ויכהן אלעזר כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני. ויתכן שהקריבו בבואם אל צלמונה ופונון ושם היתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה ובאותם המקומו' שמש בראש השנה ושימש במקום הנקרא באר ביו' הכיפורים והנה פי' הפסוק ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כיהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עשיית העגל את שבט הלוי לשאת את הארון ולעמוד לפני ד' ולשרתו בני לוי עם בני אהרן ולברך בשמו עד היום הזה כי אלעזר היה נושא את כפיו. וכתב הרמב"ן וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן בכל אלה מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות ועוד שמנהג הפסוק בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם וכ"ש בכאן שהם שוים כי מוסרה למוסרות איננו שינוי וכן חרה גדגד והגדגדה שם אחד הוא ויטבתה שוה לגמרי וטעם ויכהן אלעזר כי בהר ההר כיהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים כי מיד היה מרובה בגדים. ונראה בעיני כי הם ההר גדול בהרים ארוך כמה פרסאות ושמו מוכיח עליו כי הוא נקרא הר וקראו לו ההר לגודלו והיה סוף ההר על גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחר הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול לא היו הולכים ביום אלא פרסה או פחות ונסעו מקדש וחנו בהר ההר במקום שפל אשר היה ברגלי ההר ואז ציוה השם למשה והעל אותם הר ההר שיעלה למעלה לראשו הוא תחלת ההר והנה עלו על ראשו של ההר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם והוא שנאמר וימת שם אהרן בראש ההר והוא כנגד מוסר' ואיפשר שהיו מקומות האלה בשמותם נחשבים כהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסר' אשר בהר ומוסר' אשר בשפלה. והי' במקום שנקרא חשמונה בארות בשדה נקראים בארות בני יעקן כי הם חפרום ובאים להשקות צאנם ועברו עליהם ובאו למוסר' וזהו שאמר כאן נסעו מבארות בני יעקן מוסר' ומה שאומר במסעו' ויסעו ממוסר' ויחנו בבני יעקן זהו במקום שנקרא בני יעקן ואמר משם גוגדוד' ויטבתה ארץ נחלי מים ולא הזכיר שאר המסעות שאינו בא עתה להזכיר המסעות ולא הזכיר אלא אלו לומר שכול' משקה ועמדו שם ימים בעבור הנחלים. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן בראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסר' ויקבר שם חזרו בני ישראל אל מוסר' לספוד ולבכות על קבר איש האלקים וזהו שנאמר כאן שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים לראש ההר וסופדים לקדוש ד' וישובו אל המחנ' במוסרה ואחר השלשים יום נסעו במסע אחד ממוסר' עד גודגדה כי עתה בשובם הלכו במהר' ולא חנו בבני יעקן שהי' באמצע הדרך ומשם יטבת' והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהי' שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון. והזכיר כאן מיתת אהרן בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא הגיעו עונש לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהי' זקן ושבע ימים ויכהן אלעזר בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר ואתם כדרך כל הפרשה כי בתוכחות מדבר אליהם להוכיח אותם אבל בזה מספר מסעי בני ישראל:
בעת ההיא הבדיל ד' את שבט הלוי. פרש"י מעת שטעו בני ישראל בעגל. וכתב הרמב"ן ולפי זה צריך לומר כי מהעת ההיא הובדלו במחשבה לפניו ית' כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר מלאו ידכם היום לד' כי יהיה לכם זה מלואים לעבודת הכהונ' ולוייה. והנכון בעיני כי בעת ההיא השני כמו הראשון כי בעת ההיא שאמר לי פסל לך נתרצה לישראל וציוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן וציוה ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו וציוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כיהן תחת אביו שהיתה להם משחתם כהונת עולם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן המקום ההוא עלה במחשב' שיהיה שבטו נתונים לו לעוזרו לעבוד את עבודת המשכן. או יאמר שבט לוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ד' והם שישרתו לשם ויברכו בשמו. וטעם: עד היום הזה. בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה:
ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. פי' הרמב"ן שהוא נמשך על לטוב לך פי' שאינו שואל ממך דבר לצורכו רק לצורכך שתיראנו כדי שייטב לך ואמר הטעם כי:
לד' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. וכולם נותנים כבוד לשמו ואיננו צריך לך.
רק באבותך חשק וגו' ויבחר בזרעם אחריהם בכם. פי' שאתם מבחר זרעם ולא בישמעאל ולא בעשו. ופי': ביום הזה. כי כן יהיה בכל זרעם לעולם:
ומלתם את ערלת לבבכם. שיהיה לבכם פתוח לשמוע: וערפכם לא תקשו. כאבותיכם שקראם קשי עורף שישבו עם המצרים ונכנס הטעות בלבם שיש תועלת בעבודת המלאכים או צבא השמים אבל אתם תדעו ותשכילו כי ד' אלקיכם הוא אלקי האלקים הם מלאכי מעלה ואדוני האדונים כל צבא השמים אשר להם ממשלה בשפלים כי הוא האדון אשר שם להם משטרם בארץ:
אשר לא ישא פנים. לאחד מן האלקים והאדונים להגן על עובדיהם: ולא יקח שחד. פי' אפילו צדיק גמור שיעבור עבירה לא יקח ממנו מצוה ממצותיו לכפר לו אבל יענשהו על חטאו ויגמול לו ככל טובותיו. והנכון לפרש אשר לא ישא פנים לגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שחד מעשיריהם בריבם עם דליהם כי הוא עושה משפט גר יתום ואלמנה מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש:
לתת לו לחם ושמלה. והם כל צורכי האדם והנה הוא מפרנס העניים אשר אין להם אוהב וריע:
הוא תהלתך. פי' הרמב"ן הוא יהיה כל תהלתך שתהללוהו תמיד ותהלתו לאחר לא תתן. אי נמי הוא תהלתך שבו אתה מהולל על כל העמים: והוא אלקיך. שייחד שמו עליך ולא כשאר האומות שחלק להם שרי מעלה עליהם כי עשה עמך הגדולות והנוראות שמהם תכיר כי אתם חבלו ונחלתו ותמיד עינו עליך לטוב:
